Nash Didan (ארמית: אנשים שלנו) is the name Jews from the villages near the borders of Iran, Turkey and Azerbaijan call themselves. It is believed that this Jewish community was established after the Babylonian exile, in the cities and villages of Urmiah (Urmia), Salmas, Bashkale and Gavur in northern Persia and Eastern Ottoman Empire (now Turkey). The Nash Didan spoke Aramaic, and during the 20th century most of them moved to Israel, and other countries. Background The community was founded, as tradition indicates, by Jews who fled to that area during the Babylonian Exile and did not return to Israel after the declaration issued by the emperor Cyrus II of Persia. They spoke a specific dialect of Aramaic. The Jews kept their Aramaic language, and called it "Lishan Didan" (Aramaic: our language). The mountain borders of that area helped keeping the culture, customs and language of the Nash Didan. Jews who spoke Aramaic settled in Urmia and Villages close by in the end of the 8th century BC. That is proven by bronze, silver and gold archaeological artifacts found with marked elements of the Jewish culture close by Urmia. נאש דידן נאש דידן (ארמית: אנשים שלנו) הוא השם שבו קוראים לעצמם יהודים מן האזור שסביב העיר אורמיה, בגבול בין איראן, טורקיה ואזרבייג'ן. הקהילה, שלפי המסורת הוקמה לאחר גלות בבל, עלתה ברובה לארץ ישראל במאה העשרים, ושפת הדיבור שלה היא ארמית חדשה. הקהילה נוסדה, על פי המסורת, על ידי יהודים שברחו לאזור בזמן גלות בבל ולא חזרו לארץ . מאחר והיהודים נחשבו באורמיה כעם זר נאסר עליהם לעבוד את . היהודים דיברו בניב הארמי המקומי וכן בפרסית מירת  בשנת 1895 הגיעו כמה עשרות משפחות לארץ ובשנת 1905 הגיעו משפחות נוספות. בשנת 1924 הגיעו עוד 300 משפחות בהליכה רגלית קשה והתיישבו